ילדות של אף אחד
האיש שאוסף נערות חרדיות שנזרקו מהבית

רזיאל נהרי אוסף אותן מהרחוב. נערות חרדיות שנזרקו מהבית, ממשפחות שלא מסוגלות להכיל את הבושה. הן נאנסו בגיל צעיר, הפכו ל''מופקרות'' ונפלטו מכל המסגרות. א' נאנסה כשהיתה בת 11. לאחר שהוריה התעללו בה פיזית ונפשית היא הועברה למעון ''צופיה'', שם סבלה מעונשים קשים מנשוא. כשברחה הגיעה לנהרי, שמאמין שרק חום ואהבה הם המרפא לסבל. ''מה שאני יכול להציע לנערות האלה'', הוא אומר, ''שאין לאף אחד מושג כמה הן רבות, הוא רק את הבית ואת הלב שלי''

בילי מוסקונה-לרמן, סופשבוע

הפגישה הראשונה היתה עם הנערות. הסתכלתי עליהן כשסיפרו על הדברים הכי נוראיים בעולם בטון כאילו רגיל. השפילו אותן, הרביצו להן, פלשו לגוף שלהן, נעלו אותן. למתבונן מבחוץ נדמה שלמרות הכל שמחת החיים שלהן לא התפוגגה. חולצות בטן עליזות, סיגריות, מסטיקים, עגילים, עקבים גבוהים, מיניות מלאת חיים, שהמכות שחטפו, אחת אחרי השנייה, לא הצליחו למחוק. ואולי כן. ואולי מה שבחוץ בחוץ, ומה שבפנים בפנים.

החיים שלהן עברו בתחנות דומות: הבית, הרחוב, הפנימייה. שלושתן שהו ב''צופיה'', אבל זו היתה יכולה להיות גם פנימייה אחרת. הדבר הבסיסי שעולה מסיפוריהן הוא שדרוש פה תיקון.

מי שחזר ועלה בשיחות עימן היה גבר חרדי, רזיאל נהרי. הקשבתי להן, אחר כך הרמתי טלפון לנהרי. השיחות עימן, כמו השיחות איתו, פתחו דלת לתרבות דתית, לעולם גברי מאוד, נוקשה, שיש בו אבות שמרביצים בחגורת עור ונערים חובשי כיפה שאונסים ופנימיות עם דלתות פלדה שננעלות בחריקה ונערות שבולעות אקונומיקה בשביל שיוציאו אותן לבית חולים ואולי משם יוכלו לברוח בחזרה לרחוב. לאירועים בפנימיות של הבנות יש מוזיקה אפלה, שיכולה ללוות פסקול לספר של דיקנס.

השיחה עם רזיאל נהרי מביאה אפשרות אחרת, חוץ ממתקני כליאה ועונשים חריפים, שיכולה לעזור לבנות האלה לטפס חזרה למעלה מהבור.

רזיאל נהרי, בן 38, מתגורר ביישוב החרדי קרית-ספר. הוא ואשתו אוספים לביתם נערות דתיות שנזרקו לרחוב. מעבר למעשה הזה, שהוא לא ייאמן בעיני בנדיבותו, הרי שהביוגרפיה של נהרי היא סיפור מדהים בפני עצמו.

לפגישה שלנו הוא הגיע עם מדים ורובה וביפרים וטלפונים שמעידים על א''ש לילה מסוכן. כששאלתי איך ומה הוא צחק ואמר שבעברו היה סרבן צבאי. עכשיו הוא בדרך למילואים.

לרזי יש כיפה שחורה גדולה ומשקפי ג'ון לנון עגולים, זכר לתקופה שבה היה זרוק על שפת המים בסיני. ברוך השם, הוא אומר, החיים הסבירו לו פנים, ואולי לאות תודה הוא פותח את ביתו לאלה שאין להם בית. הוא גר עם אשתו וחמשת ילדיהם בדירת שלושה חדרים וחצי, שאליה באים נערים ונערות מהרחוב לחצי שנה ואפילו לשלוש שנים.

שאלתי אותו מי האישה שחיה איתו. ''תראי'', הוא ענה, ''מהר מאוד הבנתי שאני לא מוכשר לנהל כספים והפקדתי את כל ההתנהלות הכספית המשפחתית בידיים של אשתי. יש לנו עסק קטן, מבשלים בבית ומשווקים לבתים ולחנויות. אשתי מנהלת ואני עובד אצלה, ואנחנו גם מתפרנסים בכבוד וגם שמחים. ובכלל, אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם שבאופן טבעי לא מתמקח על האגו שלו, לא מחפש כבוד וחי בשלום עם סביבתי''.

ומתי הוא התחיל לאסוף לביתו נערות דתיות עזובות? ''לפני חמש שנים עבדתי בערוץ הדתי הפיראטי, ערוץ 2000. הייתי אחראי על ההפקה במרכזיית הטלפונים, לשם מגיעות שיחות של נערים ונערות שמבקשים סיוע. הבעיות שהם העלו מוכרות לי מאוד. אלו הבעיות שאני חוויתי.

''בגיל 15 וחצי נפלטתי מכל מסגרת אפשרית. כשיצאתי לרחוב הורדתי את הכיפה ועזבתי הכל מאחורי, משפחה, ישיבה. כשאני מנתח היום את הסיבה שעזבתי, בייחוד את הישיבה, אני מבין שזה היה בגלל הנוקשות. נוצרה בתוכי מרדנות עצומה כלפי המחנכים שלי. עמוק בפנים זיהיתי שלאף אחד לא באמת היה אכפת ממני. במילים אחרות: לא היתה אהבה.

''אחרי שהסתובבתי ברחובות כמה שנים הצטרפתי בגיל 19 לגרעין נח''ל. בתקופה הזו הייתי מוקף אידאלים ואורח חיים של דור הפרחים. הסתובבתי מחוף ים לחוף ים, גרנו בזולות בעין-גדי, בסיני. שם הבנתי שצריך להתרחק מאלימות, לגלות אהבה לבני האדם שנמצאים מולך ובטח לצעירים שיש להם קשיים ומצוקות נפשיות.

''הגיע רגע הגיוס ונבהלתי. המחשבה להחזיק נשק לא נראתה לי, ולפי ההגדרות הייתי סרבן גיוס. באותן שנים התחתנתי, נולד לי ילד, ובגיל 25 צה''ל תפס אותי.
''עבדתי אז בצביעת כבישים וחזרתי מוקדם. הם סגרו על הבית מכל הכיוונים ואחר כך נכנסו ושמו עלי אזיקים. היתה לי אופציה: כלא או להתגייס. זה היה בינואר90'. החלטתי להתגייס. שירתתי כאפסנאי ואחרי שנה ושבעה חודשים שוחררתי.

''חזרתי הביתה וקיבלתי החלטה: לעבוד בהתנדבות עם בני נוער לצד החיים הרגילים של עבודה ומשפחה.
''גרתי אז בבני-ברק. הייתי יורד לרחוב, יושב עם החבר'ה ולוקח אותם אלי הביתה. לאט-לאט הנערים שהיו מסתובבים חסרי מסגרת מילאו את הבית. הבאתי שש בש, שחמט, קלפים, והם היו יושבים, אוכלים, שותים ומשחקים. אשתי ואני היינו הולכים לישון, נועלים רק את דלת חדר השינה. היה לנו טוב ככה. אנחנו לא אנשים שזקוקים מאוד לפרטיות.

''אחר כך עברנו לראש-העין ומשם לקרית-ספר. באותה תקופה התחלתי לעבוד בערוץ 2000, שם נחשפתי לראשונה לסיפורים הקשים של הבנות. זאת היתה תופעה: קבוצה גדולה של בנות דתיות שמסתובבות ברחובות, מתחברות לנערים שנקראים 'שבבניקים' - בחורים מבתים חרדיים שנמצאים ללא מסגרת. הם חיים בקבוצות גדולות בריכוזים עירוניים חרדיים. חלקם עובדים, חלקם מתעסקים בפשע.
''אם את שואלת איפה ההורים בסיפור הזה, אז אני עונה שלפני ששופטים אותם כהורים שזונחים את ילדיהם חייבים להבין שהציבור החרדי מושפע מהמון לחצים חברתיים. יש במשפחות צורך חזק להסתיר את העובדה שיש להם ילדים כאלה, מהרבה סיבות. למשל, כדי שלבת יהיה סיכוי להשיג שידוך טוב, שלא יצביעו עליהם בשכונה. הילדים האלה סמויים, לא מדוברים.
''כשאני חושב על הנוער הזה אני בעצם חושב על החיים שלי. כל נער ונערה צריכים לקבל ארבעה דברים בחיים: חום ואהבה מהבית, כבוד והערכה מהמוסד שהם לומדים בו. אם אחת משתי הצלעות לא מתקיימת, נפשו של הילד בקצר. הבנות הדתיות הצעירות שמשוטטות ברחוב מפורקות מבחינה נפשית. לימדו אותן בבית שהן שוות אפס והן מרגישות אפס ומתנהגות אפס''.

לא מתלוננות
''דרך ערוץ 2000 התחיל הקשר עם הבנות'', ממשיך נהרי. ''טיפלתי ב-50-40 בנות בגילאי 20-14. לחלק אני מקשיב, לחלק אני מטפל בבעיות קונקרטיות.
''ארבע בנות התגוררו אצלי בשנים האחרונות. את הראשונה הכרתי דרך חברה שאיתה היו לי שיחות. פגשתי נערה בת 19 שבורת לב. מצאתי אותה ממש ברחוב, אחרי שגבר נשוי, ידוע בציבור החרדי, לקח אותה ל'סיבוב'. הסיפור הזה מוכר. גברים מנוסים נטפלים לנערות האלה ברחוב ומציעים להן מעין נחמה. ולנערות שממילא שרויות במצב נפשי ירוד, אין כוח ועוצמה פנימית להגיד מילה אחת: לא. והבחורים האלה מנצלים אותן מינית ובסוף 'הסיבוב' הבחורה מוצאת את עצמה שוב ברחוב, אבל הפעם גם מרומה, מושפלת, עם תחושה איומה של אשמה ואפסות עצמית.
''שכנעתי אותה ללכת למשטרה ומה שקרה שם הוא סימן היכר רע של המערכת. העדות שלה לא היתה מספיק חזקה והתלונה לא טופלה.
''אמנם הגבר יצא נקי מהמשטרה, אבל לא יצא נקי ממני. יצאתי למסע אחריו, השמצתי אותו בכל מקום אפשרי. אני מאמין שזאת לא הנערה הראשונה שנפלה ל'סיבוב' איתו. זו היתה שיטה שלו. הוא ברח מהארץ לאיזשהו זמן בגלל הבושות שגרמתי לו. שם טוב בציבור החרדי הוא ערך עליון, וכמו שהוא לכלך את השם של הבנות אני לכלכתי את השם שלו.
''את הנערה הפצועה הזאת אספתי אלי הביתה והיא חיה איתנו שלוש שנים. היא השתלבה בבית כמו בת שלנו. לפני שנערה נכנסת לגור איתנו אני עורך ישיבת התייעצות עם אשתי, ואנחנו מזמינים אותה לעשות איתנו שבת. אחרי שאני מקבל מאשתי אישור, מתחילה ההשתלבות שלה במשפחה כשאשתי ואני משמשים לה בפירוש אבא ואמא.

''באשר לשיטת החינוך שאני מאמין בה: קודם כל, לפני הכל, יש לה זכויות ורק אחר כך חובות. אני לא עובד לפי הכללים החינוכיים שמאמינים בגבולות ובאיסורים. זה ההפך ממה שהבנות האלה זקוקות לו. אני מאמין שצריך להעניק להן חום ואהבה ולהביא אותן למצב שהן יבנו לעצמן כללים וגבולות.
''לאט-לאט ועם הרבה שיחות התחלנו להפנים אצל אותה נערה את המושג 'כבוד עצמי'. העובדה שהיא אדם בפני עצמו, שיש לה כוח, שיש לה גבולות משלה מול העולם. אלו דברים שיוצאים אצלי מהבטן, לא נוסחות מתמטיות.
''מצאנו לה עבודה כקופאית בסופרמרקט והיא נכנסה לסדר יום קבוע והתחילה להרוויח כסף, מה שהעלה לה את הביטחון העצמי. התחילה להרגיש שהיא שווה ולא דפוקה וטמבלית כמו שהיא חשבה על עצמה שנים. כי ככה אמרו לה בבית, שהיא לא שווה כלום. לוקח זמן לשנות את הדעה של אדם על עצמו.

''רוב הבנות שהופכות להיות 'מופקרות' בציבור החרדי עברו אונס. משם הכל מתחיל. האונס לא בהכרח קורה בבית, הוא יכול לקרות עם השבבניקים שיודעים שהבנות לא יתלוננו. יש שבבניק אחד שאונס באופן סדרתי, אני חושב שמאה בנות עברו תחת היד שלו. הוא גם מחנך בחורים אחריו שאפשר לאנוס בלי שתהיה תלונה. יש לזה שיטה. מציעים לקחת אותן לפאב, שמים לבנות כדור מנטרל במשקה, והדיווח שלהן חוזר על עצמו: התעוררנו מטושטשות עם כאב גדול בגוף וריקנות גדולה בלב. המשטרה ידעה את זה ממני ואף אחד לא עושה כלום. התחננתי: תבצעו עליו מעקב, ולא עשו כלום.

''מהניסיון שלי, הנערה הופכת חלק מהמשפחה. היא מקבלת חום, אהבה וחיזוקים שמרפאים אותה. בלי גבולות ובלי עונשים. לפני שנה הנערה התחתנה והקימה ברוך השם בית.

''הנערה הבאה בתור הגיעה אלי אחרי שנאנסה על ידי שבבניק כשהיתה בת 17 וחצי. לקח לי המון זמן לעודד אותה להגיש תלונה. הבחור יצא עם עסקת טיעון. הסנגוריה הציעה שהוא יודה באשמה ויקבל שנת עבודות שירות, שלוש שנים וחצי על תנאי וקנס של 5,000 שקל . היא הסכימה לכל בתנאי שלא תצטרך שוב לגלגל את כל הסיפור בקול רם.
''במשפחה שלה לא קיבלו את זה שהתלוננה במשטרה והציקו לה מאוד - איך היא מוציאה לעצמה שם רע, איך אף אחד לא יתחתן איתה. היום היא נשואה עם ילד ובחתונה אני זוכר שלרבים מבני המשפחה שלה היה קשה להיישיר מבט לעיניים שלי.

''הנערה השלישית שהכנסתי הביתה נאנסה על ידי הבחור שהיתה אמורה להתחתן איתו. המשפחה התנגדה לנישואים ואבא שלה סיפר לי שבגלל ההתנגדות הזאת הבחור אמר לו:'אתה עוד תראה איך אני אנקום בך דרך הבת שלך'. הוא אנס אותה והיא נכנסה להריון, כשהיא מושפלת בפני שני הצדדים-אבא שלה והחבר שלה. שני גברים שאמורים לאהוב אותה.
''כך היא הגיעה אלי, בת 17, בהריון , עם הורים שמתביישים לקבל אותה הביתה חזרה ומפעילים עליה לחץ להתחתן עם הבחור. יצאתי למלחמה נגדם, שהיא לא תתחתן עם בחור שאנס אותה רק בשביל שלהם יהיה שקט, וברוך השם ניצחתי.
''פניתי לרבנים מפורסמים וביקשתי שיעזרו לי. אחד מהם היה רב שההורים האמינו בו במיוחד, ולמזלי הוא שיתף איתי פעולה. הוא הזמין את ההורים לשיחה וביקש מהם את השם של החתן המיועד והבהיל את האמא מאוד.'שתדעי', הוא אמר לה,'שאם הם יתחתנו הבת שלך תלך לגיהנום'.
''במקביל קראתי לה לשיחה והסברתי לה, שנכון שהילדה טעתה ושגתה אבל אסור להעניש אותה פעמיים ולתת לה להתחתן עם הפרא אדם הזה. ההורים השתכנעו והעברנו את הנערה למקום רחוק עד הלידה, והיום היא מגדלת את הילד לבד.

''נערה אחרת שנכנסה להריון שיכנתי אצלי עד שההורים מכרו את הדירה שלהם, קנו דירה ביישוב אחר ובנו לנערה יחידת דיור לידם שבה היא מגדלת את הילד. היא הרגישה דחויה מאוד מהמעשה של ההורים שלה, שדרשו שתצא מהבית עד שתסתיים העברת הדירה, וגם ההורים היו מאוד שבורים ומבולבלים. הכל קשור בלחצים של הציבור החרדי.

''מכל הבנות שהתגוררו אצלי שמעתי אותן מילים: לא קיבלנו בחיים חום ואהבה וכשאנחנו יוצאות לפנימיות ולמוסדות, מפעילים עלינו כללים מאוד נוקשים וקשוחים שאנחנו לא יכולות לחיות בתוכם. אני מאמין להן, עברתי הכל על בשרי.

''המוסדות לא מכירים בעבודה שלי. יש לי טענה חמורה נגד שיטות החינוך הנוקשות במוסדות כמו 'צופיה'. נערות מצלצלות אלי משם עם סיפורים מזעזעים. המוסדות האלה רוצים פס ייצור של נערות צייתניות וכנועות, ובגלל זה מפעילים עונשים חריפים על בנות צעירות שעברו טראומה.

''אני מאמין באהבה, ומכיוון שאני לא איש מקצוע ופועל בהתנדבות, כל מה שאני יכול להציע לנערות האלה, שאין לאף אחד מושג כמה הן רבות, הוא רק את הבית שלי ואת הלב שלי. ותאמינו לי, הגעתי להישגים איתן בלי גבולות ובלי איסורים ובלי נעילות ובלי איומים ובלי השפלות''.

שם של מופקרת
א' נכנסה להריון בגיל 15 וחצי. לפני שבוע נולד בנה. היא אחת מהנערות שמצאו מפלט ונחמה בביתו של נהרי.
''אני מבית חרדי עם שמונה ילדים'', היא מספרת. ''מגיל עשר וחצי התחילו מכות. אבא הרביץ לי על זה שהידרדרתי מהדת. ברחתי מהבית, לא הלכתי לבית ספר. בתיכון כבר לא ביקרתי. יצאתי לרחוב, הסתובבתי עד הבוקר עם בחורים.
''אני חושבת שהכל התחיל מזה שבגיל 11, בכיתה ו', עברתי אונס. זה היה הנהג שלקח אותי לבית הספר ובחזרה כל יום. נשארתי תמיד אחרונה באוטובוס, והוא לאט-לאט התחיל לדבר איתי, לקרוא לי בשמות חיבה. ואני, עם השכל הקטן שלי, פירשתי את זה כאכפתיות. הוא היה נפגש איתי בשעות שאחרי בית ספר, ויום אחד יצאתי איתו אחר הצהריים למקום שקט והוא אנס אותי. נורא נבהלתי, לא ידעתי איך להגיב. לא עשיתי כלום, הייתי בהלם.

''חזרתי הביתה ולא סיפרתי, כאילו כלום לא קרה. רק לחברה אחת סיפרתי וממנה כנראה זה הגיע להורים שלי. הם התחילו לאיים על החיים שלו ולרדת עלי ויצא לי שם של מופקרת. ההורים לא נתנו לי מנוחה. אבא היה מרביץ לי עם חגורה ואמא דרבנה אותו בצעקות. הגיעו ימים שמהבוקר עד הלילה הייתי חוטפת מכות רצח, או היו מגלגלים אותי במדרגות או מעיפים לי את כל הבגדים מהבית. כבר לא ידעתי מה לעשות והחלטתי להגיש תלונה במשטרה נגד הורי שהתעללו בי.

''הגיעה פקידת סעד שלקחה אותי להוסטל חסוי בירושלים. זה היה מקום דתי ואני כבר לא רציתי להיות דתייה. ברחתי משם, , החזירו אותי להוסטל וחוזר חלילה, עד שהחליטו להכניס אותי למוסד הסגור' צופיה', שלא אוכל לברוח יותר.

''חמישה חודשים הייתי ב' צופיה' וחטפתי עונשים חריפים ביותר. נעילה בחדר, דחיית חופשות, ביטול ביקורים. במתכונת נעילה אין לך שום זכויות. אסור לעשן, אסור לצאת לחצר. דברים הכי קטנים שאני עושה, אומרת מילה מיותרת - זאת חוצפה. סגרו אותי ימים ארוכים בלי לראות אור שמש.

''בלילה נועלים את החדרים. בחצר הכל מוקף גדרות. ויש את אגף הפסק זמן. למה הגעתי לפסק זמן? בכיתי וצעקתי כי היתה לי שיחת טלפון. רבתי עם מדריך, התפרצתי בצעקות ובכי והכניסו אותי לפסק זמן. מטר על מטר, ארבעה קירות וסורגים. דלת פלדה עבה. מכניסים לשם ל-20 דקות . כמו צינוק. את לבד עם עצמך. יש שם בנות ששותות אקונומיקה כדי להגיע לבית חולים.

''אי אפשר להשתנות שם בכלל. מה שעושים שם, העונשים, איך שמתייחסים אלייך, זה מה שגורם להידרדרות. יצאתי מ' צופיה' נערה עצבנית, צעקנית, זקוקה לטיפול. במקום שזה יהיה מקום שמגייס אותך, זה מקום שיוצא נגדך. שם עברתי מבחינתי עוד התעללות. הגעת ממקום של מצוקה למקום שאמור להגן עלייך ואת נכנסת למצוקה כפולה.

''ככל שאתה הולך עם בן אדם בכוח הוא ילך מולך יותר חזק. אותי בכל אופן השיטה לא הצליחה לשבור. אחרי ארבעה חודשים וחצי קיבלתי חופשה ראשונה וברחתי. זה היה כל כך מוזר לצאת החוצה, מפחיד, לא ידעתי אם זה מציאות או דמיון. כל הזמן מכניסים לי לראש,'את לא תוכלי להסתדר בחוץ'.

'' תפסו אותי ועשו לי אבחון. לפי האבחון מחליטים על הנתונים שלך ועושים דיון לאן אני מתאימה, עם פקידת סעד, עובדת סוציאלית, המנהלת וההורים. ההורים שלי דווקא קיוו שאני אשתחרר.

''ניסיתי להראות כאילו בסדר לי וטוב לי כדי שיוציאו אותי החוצה, אבל אמרו עלי שאני בחורה מתחצפת. הוחלט להעביר אותי ל'מסילה', ואז התפרצתי, לא יכולתי. צעקתי, אמא שלי נכנסה בהם גם, התחלתי לבכות ולא הפסקתי.
''הפסיקה היתה עד גיל 18 ב'מסילה'. בגלל שצעקתי ובכיתי בלי הפסקה העלו אותי לנעילה בחדר שלושה ימים.

''ואז התחילו לי מחשבות איך לברוח. רבתי עם אחד המדריכים שלא רצה להביא לי סיגריות בגלל שראה לכלוך קטן. ב' צופיה' מקרצפים את הקירות מרוב ניקיון, למה מה קרה? זה ממש הכעיס אותי. הצוות הולך איתך ראש בראש.'אני לא יוצאת מפה עד שאתה לא מביא לי סיגריות', אמרתי לו, והם שוב נעלו אותי שלושה ימים. ככה הלכנו ראש בראש.

''אחר כך בחרתי טקטיקה אחרת. עשיתי את עצמי ילדה טובה. אמרתי למדריך,' אני רוצה להתחיל דף חדש. רוצה להשתנות. תן לי עוד צ'אנס'. אז הם אפשרו לי לצאת הביתה ואני כבר תכננתי את הבריחה. יום שישי הגיע, דודה שלי באה לקחת אותי, מלווה אותי מדריך, רואה אותי עם כל השקיות ואומר לי:'אני מקווה שתחזרי'. הלכתי לדודה שלי שחתמה שהיא אחראית עלי וברחתי ממנה עוד באותו ערב.

''הלכתי לידיד שלי והייתי אצלו במחתרת. אחרי חודש הלשינו עלי. דפקו בשש בערב בדלת. ואז הזעקתי את רזי ואמרתי לו:' אתה חייב לעזור לי'.
'' את רזי הכרתי ברחוב. הוא אמר,' נצליח להוציא אותך מצופיה'. עזר לי לנסח מכתב לשופט. כתבתי שאני רוצה להיות במשפחה אומנת, שרזי מוכן לאמץ אותי ויהיה אחראי עלי.
''המשפט היה דרמה. השופט רצה לשמוע אותי. בכיתי: אני לא משתמשת, לא רצחתי, לא פרצתי, לא גנבתי. יצאתי לבלות. מה, זה פשע? השופט שלח את כולם החוצה ואמר שהוא ופקידת הסעד יחליטו. הם החליטו לאפשר לי חודשיים ניסיון אצל רזי.

''אצל רזי בפעם הראשונה מישהו הקשיב לי. היה לו חשוב מה אני אומרת ולא מה הוא רוצה לעשות איתי. במשפחה הזאת הייתי תשעה חודשים והשתקמתי. הוא שכנע אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי ולאט-לאט חזרתי לעצמי. אני והחבר שלי גרים יחד ומגדלים את התינוק. אני יודעת שאני אהיה האמא הכי טובה''.
*
טיפול בטראומה
אילנית טרבלסי, עובדת סוציאלית, עבדה בעבר במעון לנערות ''צופיה'' ביבנה. ''הנערות שמגיעות לשם מאוד שבירות וכועסות'', היא אומרת. ''לא מבינות למה הן נכלאות על עוול שפשעו נגדן. מה שקורה ב' צופיה' זה שבעצם הפתולוגיה מתעצמת, כלומר הכעס והזעם שלהן על החברה מתעצם. במקום לתת תשובה למצוקה הרגשית שלהן עובדים איתן דרך כליאה וענישה. זה פסול בעיני''.

'' צופיה'' מוגדר כמעון סגור לנערות הזקוקות להתערבות מיידית על מנת למנוע הידרדרות במצבן. ''הוא מוגדר כמעון אבחוני'', היא אומרת. ''שיטת החינוך של' צופיה' מתמקדת בענישה ובכליאה. לפי ההתנהגות של הנערה ככה אנחנו נגיב, והכל מבוסס על דפוס של חובות ומעט מאוד זכויות. הנערות נענשות על כל צעד שהן עושות, כאשר יכולת התזוזה שלהן מינימלית. אסור לשתי נערות לשבת על אותה מיטה, לנעול נעליים גבוהות, נעלי אצבע, להחזיק ידיים, לצחוק בקול רם, להתאפר, ללבוש חולצות בטן וחולצות ללא שרוול, לשמוע ווקמן, לדבר עם בני משפחה יותר מעשר דקות בשבוע או לפגוש את בני המשפחה בחדריהן.

''הנערות מנקות פעמיים ביום את הקומה ופעמיים בשבוע ניקיון יסודי. על בסיס זה נקבעות הזכויות שלהן שמתבטאות בקבלת עשר סיגריות ביום על עשיית התפקיד שלהן כראוי. אין אופציה לסיגריות אחרות מלבד סיגריות' טיים' ואין סיגריות פרטיות. נערה שהכניסה סיגריית חוץ אחת, לא'טיים', נכלאת לשלושה ימים.
''חלק משיטת הטיפול ב' צופיה' נקראת'שוק טיפולי', שמטרתה , בהגדרת המעון לשבור את הנערה עד הסוף מהרגליה הקודמים על מנת להקנות לה הרגלים חדשים. שיטת טיפול אחת מרחיקה לכת לבקבוק ומוצץ. ישנן נערות שחוות את זה כטראומטי ומאיים''.

מה היית משנה בשיטה?
''מההיכרות שלי עם הנערות, רובן אחרי השהות ב'צופיה', חוזרות למצוקה שאיתה הגיעו. יש כאלה שחוזרות לתקופה שנייה ושלישית ב'צופיה'. אין ספק שיש נערות שמסתדרות בחייהן אחרי השהייה במעון. שם יטענו שזה בזכותם. אבל אני שואלת האם את השיטה הזאת, של כליאה וענישה, החברה רוצה לאמץ לטיפול בנערות? הרי בבחירה הזאת אנחנו אומרים שכל הדרכים מקובלות, כולל האיום והפחד, במקום הולדינג - הכלה. במקום לתת תמיכה משחזרים עבורן את הפחד והאיום שחוו בסביבה החיצונית והשינוי שעובר עליהן הוא מלאכותי.''' צופיה' הוא לא המוסד היחידי בארץ שנוהג כך, והגיע הזמן לשיח ציבורי על שיטות חינוך ענישתיות. כבר היום קיימות מסגרות אחרות שנותנות תשובה טובה ובריאה יותר לסוג הזה של מצוקה. מקומות ששיטת הטיפול שלהם היא להגיע אל הילד למרות ההתנגדות שלו, דרך אכפתיות ואהבה, כשאנחנו מכירים בעובדה שהבית והחברה פשעו נגדו. הגיע הזמן שאת המענה תיתן הקהילה, ורזיאל נהרי הוא דוגמה מצוינת. למה לא להעביר את הכספים שמקבלים ב' צופיה' עבור כל נערה, 8,000 שקל ויותר, לאנשים כמותו? ''.

שיטת טיפול רגישה
דובר משרד הרווחה, נחום עידו, מסר בתגובה לדבריה של אילנית טרבלסי, כי ''הגברת טרבלסי עבדה רק ארבעה חודשים כמדריכה במעון' צופיה' (באותה תקופה למדה עבודה סוציאלית) ופוטרה בשל התנהגות מקצועית ואתית בלתי הולמת. טענותיה אודות כליאה של שלושה ימים בכלוב צר, איסורים להתאפר, להחזיק ידיים, לצחוק בקול רם, לנעול נעליים גבוהות וכדומה מגוחכות ואין בהן שמץ אמת.
''המעון מטפל בנערות במצוקה שהידרדרו למצבים של התנהגות חסרת גבולות הגובלת בסיכון עצמי לחייהן ולחיי אחרים. הטיפול במקום הוא על פי צו בית משפט, נגד רצונן של הבנות. הן אינן מודעות למצבן הקשה ובתחילה עושות כל מאמץ לצאת מהמעון ולשוב לחיי הרחוב. המשמעת נדרשת עשרת מונים מנערות ששכחו ולעתים מעולם לא פעלו על פי נורמת התנהגות מקובלת. שיטת הטיפול שלנו רגישה מאוד, מתחשבת ומאזנת בין צורכי הבנות, משפחותיהן ומצב המצוקה הקיצוני שהן מצויות בו. שיטה זו נהוגה בארצות המתקדמות בעולם ומתקיימים דיאלוג ולמידה הדדית בין המערכות.

''האגף לנוער, צעירים ושירותי תיקון במשרד הרווחה, מטפל בנערות במצוקה שעל פי ההגדרה המקובלת סובלות ממספר מאפיינים: עזובה, שוטטות, ניצול מיני במשפחה ומחוצה לה, קיום יחסי מין בלתי מובחנים וקורבנות לאלימות. בדרך כלל נערות אלה אינן לומדות בבתי ספר, בורחות מן הבית ומתחברות לאוכלוסיית גברים החיים בשולי החברה. הטיפול בהן נעשה על פני רצף של שירותים, החל מהטיפול הקהילתי וכלה במסגרות חוץ ביתיות סגורות ומגינות.

''שירותי הרווחה בקהילה מטפלים בכ-17 אלף נערות במצוקה. ברור אפוא שכל נערה המסוגלת, במסגרת הכוחות ששימרה או צברה, לעשות שימוש בשירותים בקהילה - תכוון למסגרות אלה והשימוש בכלים החוץ ביתיים הסגורים ייעשה רק כאשר אין כל אפשרות להשתמש בכלים בקהילה.

''מעון' צופיה' עומד בקצה הרצף הטיפולי ואליו מגיעות נערות לאחר שכל נסיונות הטיפול הקודמים במוסדות פתוחים יותר ובשיטות אחרות לא עזרו. לאורך השנים ביקרו במקום שרים, חברי כנסת, אישי ציבור ועיתונות ואנשי מקצוע שנפגשו עם הבנות באופן חופשי ומעולם לא הועלו טענות מסוג זה ובעוצמה כזו.

''בשנים האחרונות נפתח גם הציבור החרדי לטיפול משרד הרווחה ואנו תומכים מקצועית וכספית במסגרות מיוחדות לנערים ולנערות מבתים חרדיים.
''משרד הרווחה מעוניין בשקיפות מלאה ובתמיכת הציבור, לכן מינה שר הרווחה זבולון אורלב ועדה בראשות נשיא בית המשפט לנוער בדימוס, השופט אהרון מלמד, לבדיקת הטענות. הוועדה החלה בימים אלה את עבודתה''.

(מעריב)